Who cast that first fateful tomato that started the La Tomatina revolution? The reality is no one knows. Maybe it was an anti-Franco rebellion, or a carnival that got out of hand. According to the most popular version of the story, during the 1945 festival of Los Gigantes (a giant paper mâché puppet parade), locals were looking to stage a brawl to get some attention. They happened upon a vegetable cart nearby and started hurling ripe tomatoes. Innocent onlookers got involved until the scene escalated into a massive melee of flying fruit. The instigators had to repay the tomato vendors, but that didn't stop the recurrence of more tomato fights—and the birth of a new tradition.
Fearful of an unruly escalation, authorities enacted, relaxed, and then reinstated a series of bans in the 1950s. In 1951, locals who defied the law were imprisoned until public outcry called for their release. The most famous effrontery to the tomato bans happened in 1957 when proponents held a mock tomato funeral complete with a coffin and procession. After 1957, the local government decided to roll with the punches, set a few rules in place, and embraced the wacky tradition.
Though the tomatoes take center stage, a week of festivities lead up to the final showdown. It's a celebration of Buñol's patron saints, the Virgin Mary and St. Louis Bertrand, with street parades, music, and fireworks in joyous Spanish fashion. To build up your strength for the impending brawl, an epic paella is served on the eve of the battle, showcasing an iconic Valencian dish of rice, seafood, saffron, and olive oil.
Today, this unfettered festival has some measure of order. Organizers have gone so far as to cultivate a special variety of unpalatable tomatoes just for the annual event. Festivities kick off around 10 a.m. when participants race to grab a ham fixed atop a greasy pole. Onlookers hose the scramblers with water while singing and dancing in the streets. When the church bell strikes noon, trucks packed with tomatoes roll into town, while chants of "To-ma-te, to-ma-te!" reach a crescendo.
Then, with the firing of a water cannon, the main event begins. That's the green light for crushing and launching tomatoes in all-out attacks against fellow participants. Long distance tomato lobbers, point-blank assassins, and medium range hook shots. Whatever your technique, by the time it's over, you will look (and feel) quite different. Nearly an hour later, tomato-soaked bombers are left to play in a sea of squishy street salsa with little left resembling a tomato to be found. A second cannon shot signals the end of the battle. | מי יידה את העגבניה הראשונה שפתחה את מהפכת לה טומטינה? איש אינו יודע בוודאות. אולי היה זה מרד נגד פרנקו, או פסטיבל שיצא משליטה. על פי הגרסה הרווחת, במהלך פסטיבל לוס ג'יגאנטס (מצעד בובות ענק מנייר עיסה), מקומיים שחפצו בקצת תשומת לב, החליטו להתקוטט. בקרבתם הייתה עגלה עמוסת ירקות והם החלו לידות עבניות בשלות אחד בשני. עוברי אורח תמימים גררו וההמולה הסלימה לכדי קרב ענק של פירות מתעופפים. יוזמי התקרית אומנם נאלצו לפצות את מוכרי הירקות עבור הסחורה שנפגמה, אך הדבר לא עצר את הישנותם של קרבות עגבניות - ומסורת חדשה נולדה. במהלך חמש השנים שלאחר מכן, הרשויות - שחששו מהסלמה חסרת שליטה - הטילו איסורים, הסירו אותם ושוב הטילו, עד שבשנת 1951, מקומיים שהפרו את החוק ולקחו חלק בפעילות האדומה נעצרו ונכלאו עד שהציבור הקים קול צעקה ודרש את שחרורם. המחאה המפורסמת ביותר כנגד האיסור על קרבות העבניות קרתה שנת 1957, ובה קיימו חסידי קרבות העעבניות לוויה היתולית לעגבניה, כולל ארון קבורה ומצעד אבלים. אחרי 1957, החליט השלטון המקומי לקבל את רוע הגזרה, תיקן כמה תקנות יסוד, ביטל את האיסורים ואימץ לחיקו את המסורת המטורללת. התפקיד הראשי שמור אומנם לעגבניה, אך לפני רגע השיא של הקרב יש שבוע של חגיגות ופסטיבלים. זוהי חגיגה לכבודם של הפטרונים הקדושים של העיר בונול, מרי הבתולה ולואי ברטרנד הקדוש. היא מלווה במצעדים, במוסיקה ובזיקוקי די נור כמיטב המסורת הספרדית העליזה. בשביל להתחזק לקראת הקרב הגדול, אוכלים הלוחמים בערב הקרב מנה וולנסיאנית אגדית, 'פאייה' משגעת, ובה אורז, פירות ים, זמן זית וזעפרן. היום, יש מידה של סדר בפסטיבל נטול הרסן. הארגון מהוקצע עד כדי כך, שחקלאים מגדלים עגבניות מיוחדות, סרות טעם, במיוחד עבור האירוע השנתי. החגיגות מתחילות בסביבות השעה 10 בבוקר והמשתתפים מתחרים בינהם מי יצליח לאחוז בחתיכת בשר חזיר התלויה ממוט משומן. הצופים מתיזים מים על המתמודדים תוך כדי שירה וריקוד ברחובות. כשפעמון הכנסייה מצלצל בשתים עשרה בצהרים, משאיות עמוסות עגבניות מתגלגלות לתוך העיירה, וקריאות "טו-מא-טה,טו-מא-טה [ע-גב-ניה, ע-גב-ניה המת'] הולכות ומתגברות. ברגע שתותח מים יורה, המסיבה האמיתית מתחילה. האור הירוק ניתן ועבניות אדמדמות נמחצות ומושלכות במתקפה כוללת חסרת מעצורים. לא משנה הטכניקה: צלפי עגבניות מטווח רחוק, מתנקשים שרואים את הלבן בעיניים וזריקות שונות ומשונות משלל טווחי הביניים, בסוף הקרב כולם חשים, ונראים, אחרת. הלוחמים לשעבר - ספוגי עגבניה מכף רגל ועד ראש - מבוססים בים של רסק עגבניות שבו אין עגבניה שלמה אחת לרפואה. יריה שניה מתותח המים מסמן את סוף המערכה. |