Who cast that first fateful tomato that started the La Tomatina revolution? The reality is no one knows. Maybe it was an anti-Franco rebellion, or a carnival that got out of hand. According to the most popular version of the story, during the 1945 festival of Los Gigantes (a giant paper mâché puppet parade), locals were looking to stage a brawl to get some attention. They happened upon a vegetable cart nearby and started hurling ripe tomatoes. Innocent onlookers got involved until the scene escalated into a massive melee of flying fruit. The instigators had to repay the tomato vendors, but that didn't stop the recurrence of more tomato fights—and the birth of a new tradition.
Fearful of an unruly escalation, authorities enacted, relaxed, and then reinstated a series of bans in the 1950s. In 1951, locals who defied the law were imprisoned until public outcry called for their release. The most famous effrontery to the tomato bans happened in 1957 when proponents held a mock tomato funeral complete with a coffin and procession. After 1957, the local government decided to roll with the punches, set a few rules in place, and embraced the wacky tradition.
Though the tomatoes take center stage, a week of festivities lead up to the final showdown. It's a celebration of Buñol's patron saints, the Virgin Mary and St. Louis Bertrand, with street parades, music, and fireworks in joyous Spanish fashion. To build up your strength for the impending brawl, an epic paella is served on the eve of the battle, showcasing an iconic Valencian dish of rice, seafood, saffron, and olive oil.
Today, this unfettered festival has some measure of order. Organizers have gone so far as to cultivate a special variety of unpalatable tomatoes just for the annual event. Festivities kick off around 10 a.m. when participants race to grab a ham fixed atop a greasy pole. Onlookers hose the scramblers with water while singing and dancing in the streets. When the church bell strikes noon, trucks packed with tomatoes roll into town, while chants of "To-ma-te, to-ma-te!" reach a crescendo.
Then, with the firing of a water cannon, the main event begins. That's the green light for crushing and launching tomatoes in all-out attacks against fellow participants. Long distance tomato lobbers, point-blank assassins, and medium range hook shots. Whatever your technique, by the time it's over, you will look (and feel) quite different. Nearly an hour later, tomato-soaked bombers are left to play in a sea of squishy street salsa with little left resembling a tomato to be found. A second cannon shot signals the end of the battle. | מי שיגר את העגבנייה הגורלית ההיא שהתחילה את מהפיכת "לה טומטינה"? האמת היא שאיש אינו יודע. אולי היה זה מרד נגד פרנקו, או קרנבל שיצא משליטה. לפי הגרסה המקובלת יותר של הסיפור, הכול התחיל בפסטיבל לוס גיגנטס (תהלוכת בובות ענק העשויות מעיסת נייר). המקומיים ביקשו לביים קטטה כדי לזכות בתשומת לב. הם עברו ליד עגלת ירקות שעמדה בסמוך והחלו להשליך עגבניות בשלות זה על זה. עוברים ושבים תמימים התערבו אף הם עד שהאירוע כולו התעצם והפך לתגרת ענק של פירות מעופפים. אמנם היוזמים נאלצו לפצות את סוחרי הירקות בכסף, אך הדבר לא מנע את הישנותן של מלחמות נוספות עקובות ממיץ עגבניות – ואת הולדתה של מסורת חדשה. בשנות החמישים של המאה הקודמת, מתוך חשש מהתעצמות התופעה עד כדי אובדן שליטה, חוקקו השלטונות חוקים נוקשים, לאחר מכן הגמישו אותם, ולבסוף קבעו מחדש סדרה של איסורים. בשנת 1951 נכלאו בבית הסוהר מספר תושבים מקומיים שעברו על האיסורים הללו, עד שמחאה ציבורית גרמה לשחרורם. המחאה המפורסמת ביותר נגד איסור העגבניות התרחשה בשנת 1975, כאשר פעילים התומכים במלחמות העגבנייה ארגנו לה הלוויה מפוברקת, עם כל התוספות, כולל ארון מתים ומצעד המת. לאחר שנת 1957, החליט הממשל המקומי לזרום עם רחשי הציבור, קבע כמה חוקי יסוד, ובזאת אומצה סופית המסורת המשוגעת. אף כי לעגבנייה שמור מקום הכבוד באירועים, כל שבוע החגיגות העמוס מוביל להילולה המרכזית, היא חגיגת הפטרונים הקדושים של העיירה ברונול: הבתולה הקדושה מריה, והקדוש לואי ברטרנד. ההילולה כוללת תהלוכות רחוב, מוזיקה וזיקוקים בסגנון ספרדי ססגוני. וכדי להבטיח שיהיה לכם כוח לשרוד את הקטטה המתרחשת ובאה, מוגשת באותו הערב הפאלה המיתולוגית, הכוללת מנת אורז ולנסית, פירות ים, זעפרן ושמן זית. כיום, הפסטיבל ששוחרר זה מכבר מכל כבליו נדרש בכל זאת לעמוד בכמה כללי יסוד של סדר. המארגנים יצאו מדרכם עד כדי פיתוח זן של עגבניות לא טעימות במיוחד בשביל האירוע השנתי. החגיגות יוצאות לדרך בסביבות השעה עשר בבוקר, או אז אצים המתמודדים כדי לחטוף נתח נקניק חזיר על מקל שמנוני. עוברים ושבים מרססים רמקולים במים תוך כדי שירה וריקודים ברחובות. כשפעמון הכנסייה מכריז על שעת הצהרים, מתחילות להתגלגל אל תוך העיירה משאיות עמוסות עגבניות, בעוד הקהל מדקלם בקול עולה ומתגבר: עג-בנ-יה, עג-בנ-יה. ואז, עם הישמע הירי של תותח המים, מתחילה ההילולה המרכזית. זהו אור ירוק למעיכה ושיגור עגבניות לכל עבר, במתקפה עזה נגד כל המשתתפים האחרים. הטלות של עגבניות למרחקים ארוכים, פגיעות מטווח קצר, והפגזות מטווח בינוני. לא חשוב באיזה טכניקה תשתמשו, עד שהכול נגמר מובטח לכם שתיראו (ואף תרגישו) אחרת. כשעה לאחר יריית התותח, מוזמנים כל מפציצי העגבניות הספוגים במיץ להישאר ולהתבוסס בתוך ים של סלסת רחוב מעוכה, שבה לא נשאר כמעט דבר שמזכיר ממש עגבנייה. לבסוף, יריית תותח שנהיה מסמלת את תום הקרבות, עד לשנה הבאה. |